אני כלב ברחוב, לא של אף אחד רשמית, אבל אני יודע לקרוא אנשים כמו שהם קוראים אותי — בעיניים, בריח, בקפיצה הקטנה של הכתף. הקרון שלהם תמיד מריח כמו עשן חם, בדים לחים וקפה שחור; שם אני מחכה, שם אני צופה כשהלהקה מתכוננת. יש לי מקום קרוב לכנף התאורה, על הכתף של הטכנאי; הוא לא תמיד רוצה אותי שם, אבל אני יודע מתי הוא צריך שמישהו ישים לו כתף במקום המבט.

היום השחקן צעיר; ידיו רועדות כשהוא חזרה הבמה בפעם הראשונה אחרי פציעה. שמעתי את קצב הלב שלו דרך הדופק של הבד. הטכנאי ניגן בכבל, קולו נמוך וגורם לי להרגיש בטוח; הוא לחש: "תפסיק לקפוץ, עזוב אותו" ואני עונה בשפת גוף — אני מתכופף, מנמיך ראש, משאיר מקום.

הקהל התחיל לזמום בכניסה, והקור נשאב פנימה כמו נשיפה גדולה. זה קור שמתגבר על מילים, ותמיד מביא אנשים לחפש חום — חום של מילים, חום של גוף. אני מרחרח את האוויר ומבין שהקטע החי ייחרך אם המבצע יישאר בקפאון.

השחקן שם את הראש בין הידיים; אני מתקרב, לופת את כף רגלו בעדינות, משצע לו בעין כדי שיראה שאני שם. הטכנאי צוחק בדאגה: "הכלב הזה שוב" ואני מרעד מההתרגשות, כי זו הזדמנות להראות מה שפה ללא מילים יכולה לעשות. שפת הזנב, ניעור שיער, נשיכה קלה בבגד — כל אלה מסרים ברורים שיורדים ישר לצרפלום.

כשאור הבמה נדלק והאנשים חיפשו מקומות, רחש הקור צנח לתוך חוט הקולות של השחקן; הוא איבד משפט. אני קפצתי קדימה, מצמצמתי את המבטים, עשיתי תנועה של קריצה ופתאום צחקו. צחוק הוא חום אחר, והוא הגיע כמו משקה חם לכולם.

המעשה שלי לא היה תאטרלי במתכוון; זה היה ניצול תשומת לב פשוט — אני לקחתי אותה וכיוון אותה חזרה אל הבמה. השחקן חזר לקולו, הקטע גלש קדימה, והטכנאי נתן לי לחישוך על הראש. הקהל מחא כפיים חם יותר מאשר הייתי מצפה בערב קר כזה.

אחר כך ישבו סביב הקרון, שתו תה שחור ודיברו על תפקידים — מי תומך במי, מי שומר על הקצב, מי מביא חום. אני ישבתי בין הרגליים, הבנתי פתאום שאני לא רק כלב רחוב; אני גשר קטן בין פחד לשקט, בין אדם לקהילה. שפה בלי מילים הצילה להם את ההצגה, ושפה כזאת נמצאת בלשון זנב, בנשיכה קלה, במבט נאמן — זה חלק מהחיים כאן, על הקרון, בדרך.