בכפר קטן על גבעה היה מעיין קטן שהיה מרכז החיים במשך דורות. בשנה האחרונה, מועצה מקומית החליטה להעביר את המים לפרויקט פרטי של שיקום נוף ומסחר, והמזרקה במרכז הכיכר נשארה יבשה. התושבים שמעו על ההחלטה בדיעבד, בלי הסבר אמיתי או דיון פתוח.

שירה, אחות צעירה שעבדה בבית הבריאות, חזרה בערב והצטננה מהתחושה שאיבדו משהו לא ברור. היא ניגשה לדוד השכן הותיק, שישב על ספסל מול הקפה הריק. דוד הנהן בעצב ואמר, "המעיין לא שייך רק למועצה — הוא שייך לנו. אבל מי שדיבר בשמם של כולם היו אלו שמילאו את החדר."

השניים החליטו לקרוא לפגישה קטנה בכיכר בסוף הערב; כמה אורן ותמי הגיעו, גם ילדים עצבניים שעמדו עם כוסות חליפות ישנות. האור דמם והקולות היו נמוכים, אבל האמת התחילה לצאת: הרבה אנשים לא ידעו מתי היתה ישיבת המועצה, וחלקם פשוט לא הגיעו כי חשבו שמישהו אחר ידאג. שירה שאלה בקול, "איך קרה שסירבו לנו מבלי שנשמע?"

דוד פתח את התיבה עם ההצבעות והסכמות שנחתמו במסמכים שנקראו 'פרטי פרויקט'. הוא הסביר בעדינות על הדרכים שבהן החלטה עוברת כשהממשלה המקומית לא דורשת שקיפות אמיתית. אחד השכנים אמר, "אם היינו באים לדיון, היינו שואלים שאלות, היינו מציעים פתרונות פשוטים — למשל לחלק את המים לשימוש ציבורי ולפרויקט פרטי בו זמנית."

הם סימנו את הימים של הישיבה האחרונה, ומצאו שרק מצביעים מעטים היו נוכחים — אלה שהיו בעלי עניין ישיר בפרויקט הפרטי. בדיעבד זה הראה איך הדממה של הרוב אפשרה לרבים לייצג את כולם. שירה הקפידה לומר, "זה לא עניין של כלכלה בלבד, זה עניין של קהילה — מי ששותק נותן למעטים לדבר בשם כולם."

בבוקר הקימו רשימה לפנייה למועצה וארגנו סדר יום ברור לישיבה הבאה. הם החליטו להודיע לכל השכונות, ללמד ילדים וזקנים איך לבוא ולהשמיע קול, ולהשיג שקיפות על החלטות עתידיות. בסופו של ערב, הדוגמה הפשוטה הזאת חידדה את המוסר: קול אחד שותק יכול לאפשר לכוח שלא מייצג להשפיע על הכל.