הקריאה הגיעה באמצע הלילה: הקמפוס נסגר, משא ומתן דחוף עם המשטרה והנהלת האוניברסיטה — ועליו לעמוד בראש. דנה, סטודנטית לשנה רביעית ומובילת השביתה, הרגישה את הכובד והמניעים ביחד; זה לא רק עצומה, זו דמוקרטיה בחיים אמיתיים. היא קראה לישיבה מהירה, חילקה תפקידים והסבירה את הגבולות: "אנחנו נדרוש שינוי, אבל לא נראה אלימות".

הניסיונות התחילו בבוקר; סביבת המאהל התנודדה בין רצון לקיצוניות לצורך לשמור על חיי היום־יום בקמפוס. דנה ניהלה דו־שיח עם שוטרים ושוחחה עם עובדי סגל: "מה אתם מוכנים לשמוע?" שאלו המנהלים, ו"נוותר על הדלתות?" קראו חלק מהסטודנטים. היא המציאה אסטרטגיות ברורות — צעד אחורה כדי לזכות בקדימה, פנייה לתקשורת, ופניות אישיות למשפחות מתעניינות.

בשיא המו"מ התעמתו לחצים וסכנה של התלקחות, אבל דנה שמרה על טון רגוע והזכירה כולנו באותו צד של המדינה. השוטרים שאלו: ״אפשר לאפשר יציאה מסודרת? ״ וההנהלה התחייבה לשולחן עבודה פתוח תוך שבועיים. ברגע מכריע היא מנעה פרובוקציה, הציעה נוסח ביניים וחתמה על הסכם זמני שאיפשר לקמפוס לחזור לפעילות — ההבטחות לשינוי נשמעו גלוי־לב.

בכיתה, לאחר הטרחה וההתרגשות, דנה לא תרצה רומנטיקה; היא נתנה שיעור מעשי: כוח הדיבור האזרחי, מיומנויות משא ומתן ושיתוף פעולה בין דורות. הסטודנטים הקשיבו, והקמפוס למד שיעור על אחריות קולחת — לא רק מחאה, אלא בנייה של דמוקרטיה יומיומית.