מסיבת סוף השנה בתיכון התקיימה בחצר המשודרגת של בית הספר. רועי עמד ליד הדוכן, ראה את הדי־ג'יי מזיע ומצהיר שהוא לא יכול להמשיך. הלב שלו דפק חזק; הוא חשב על כל המופעים הקטנים שהתחמק מהם. הדיבורים והאורות סביבו גרמו לו להרגיש קטן ומבוהל.

"תמוך בו," אמרה תמר בקול רך והושיטה לו כוס של מים. "אתה יודע לבחור מוזיקה, רועי." אצל רועי עלתה חרדת במה; הוא זכר נאומים בכיתה ואת הפעם שנעמד מול כל המשפחה. הפעם זה היה אחרת — חברים וחגיגת סיום משפחתית של תיכון סביבו.

הוא התלבט: אם יעלה, יכול להיכשל ולחשוב שכולם מסתכלים עליו; אם לא — ישאר עם ההחמצה לכל החיים. דני צחק וצעק, "תעשה את זה, אל תהיה פחדן!" רועי חייך בחצי חיוך והרגיש שמשהו קטן משתנה בתוכו.

הוא עלה על הבמה, התחיל עם שיר איטי שהכיר את כולם והקהל התחבר. כמה שניות של שקט — ואז מחיאות כפיים שהפכו לצחוק ולריקוד. הוא המשיך, שילב שירים ישראליים שמכירים מכל מסיבות בית ספר. לאט־לאט למד לקרוא את הקהל ולהגביר את הקצב בזמן הנכון.

בכל בחירה קטנה הוא מצא עוד ביטחון שהצטבר בלב. החברים רקדו, המורים מחאו כפיים, ותמר לחשה, "תראה, זה אתה." רועי לא הרגיש שהתבגר בלילה אחד, אבל ידע שעשה צעד חשוב לכיוון בגרות.

כשהמסיבה נגמרה, רועי חזר הביתה עם חיוך שקט. לא כל פחד נעלם, אבל עכשיו הוא ידע שאפשר לבחור להתמודד. ההחלטה הקטנה שנהג לה על הבמה שינתה אותו: הוא הבין שבגרות מגיעה דרך מעשים פשוטים ותמיכה של חברים.