היה יום חם בקיץ והמרפסת של הדירה בקומה שלישית הפכה לכוורת עירונית קטנה. סיני, סטודנט לאקולוגיה, הבחין שמנורת החימום שהיתה מעל הכוורת נעלמה. בלי המנורה הדבורים היו מסתכנות בקור בערבים, וזה הדאיג אותו מאוד.

חמותו הקנדית, שרה, אהבה לחקור ולעזור בשכונה, והגיעה עם פנס וכפפות. הם מצאו שיירי שעווה קטנים על אדן החלון ושטח של עיתונים מקומטים במדרגות. סיני ננשך משלושה רגליים של חקירה: "מי לקח את המנורה?" שאלה שרה בשקט.

במדרגות היו עקבות של נעלי גומי קטנות וכמה טיפות שעווה על הסף. הם עקבו אחרי העקבות לדירה של השכן הצעיר מהקומה השנייה, שם נמצא שטח קטן עם עיתונים רופפים ושאריות שעווה על השולחן. השכן הודה בשמחה: לקח את המנורה כדי להמיס שעווה ולעשות נרות לקבוצת ילדים בשכונה.

"חשבתי לעשות משהו חינוכי לילדים על דבורים ונרות," הוא הסביר, "לא חשבתי שזה יפריע." סיני ושרה צחקו ושיתפו אותו בעצות בטיחות ובהסבר למה המנורה חשובה לכוורת. השכן החזיר את המנורה והזמין אותם להרצאה קצרה על דבורים בפינת הקפה של הבניין.

הפתרון היה מתוק: הם חילקו כוס תה ודבש מקומאי, ושוחחו על שימור דבורים בעיר. השכנים התחילו להחליף רעיונות ולשתף כלים במקום לקחת בלי לשאול. המסר נשאר ברור — דאגה לסביבה ולשיתוף ידע יוצרת קהילה חזקה יותר.