טיפסתי לבד על הר בשעת בוקר קרירה כדי לחשוב אם לקבל את העבודה בחו"ל. האוויר דק והשביל צר, והבידוד אפשר לי להרפות מרעש החיים של העיר. על ההר הכל נראה פשוט יותר, כאילו ההחלטות מצטמצמות לשביל ולנשימה.

בדרך חזרתי בשיחות האחרונות עם חברים ומעסיקים. יעל שאלה בטלפון: "מה תחליט?" והמנהל אמר: "אנחנו רוצים אותך בחו"ל". כל משפט החזיר אותי לתמיהה על מה שאני מוותר ומה שאני רוכש.

ההחלטה עוררה תחושות של אובדן — דירה, שיחות משפחה, חגים שכבר לא יהיו אותו דבר. מצד שני הייתה גם בהירה של בחירה אישית, של היכולת להתחיל שוב. ידעתי שגם השארת נוחות זה סוג של אבל.

בפסגה עצרתי והכרתי בפחד שלי. אמרתי בקול: "אני מפחד" ואז עניתי לעצמי: "זה בסדר, אפשר לפחד וללכת קדימה". המחילה הזאת, לתת לעצמי להרגיש ולהמשיך, הייתה רגע שקט של אומץ.

כשהתחלתי לרדת הבנתי שהדילמה שלי לא רק שלי — כל שינוי דורש ויתור ובחירה. ההר לימד אותי שמשקל ההחלטה נשאר, אבל המחילה מאפשרת לצעוד. אולי זה המסר אוניברסלי: לבחור, לפחד, ולסלוח לעצמך בדרך חדשה.