טל עמד על המגרש, המתח באוויר היה כמעט ניתן לחוש. הוא ידע שהיום הוא היום הגדול שלו – משחק הגמר בטורניר הטניס. מולו עמד יריב מוכשר, שחקן עם ניסיון רב ומוניטין מרשים. טל לא היה מפורסם כמו המתמודד שלו, אבל הוא היה מוכן להילחם על כל נקודה.

במהלך המשחק, כשהוא נלחם על כל כדור, קרה מה שלא ציפה לו. ברגע אחד של חוסר זהירות, טל הסתובב וחש כאב חד בברך שלו. "לא! זה לא יכול לקרות עכשיו!" הוא לחש לעצמו, כואב ונואש. המשחק היה צמוד, והוא ידע שהפציעה עלולה לעלות לו במשחק.

"טל! אתה יכול לעשות את זה!" קרא חברו מהיציע. המילים הללו הדהדו בראשו של טל. הוא נזכר בכל האימונים הקשים, בכל הדמעות והמאמצים שהשקיע כדי להגיע לרגע הזה. "אני לא יכול לוותר," הוא חשב, בעודו מחזיר את עצמו לתשומת הלב המוחלטת למשחק.

טל החליט להילחם. הוא לקח נשימה עמוקה ואחז במקל של המחבט. כל צעדי המשחק שלו נעשו כואבים יותר, אבל הוא לא אפשר לכאב להשתלט עליו. הוא שיחק עם כל הלב, עם כל הכוח שנותר בו.

ברגע המכריע, כשהנקודה נראתה אבודה, הוא הצליח להכות כדור מדויק, והכדור עבר מעל לרשת, בדיוק אל הפינה השנייה של המגרש. "כן!" הוא צעק, לא מהכאב או מהניצחון, אלא מהנחישות שניצחה את כל האתגרים.

למרות שהמשחק הסתיים בהפסד, טל הבין שהניצחון האמיתי הוא לא בתוצאה. הניצחון היה ביכולת שלו להילחם, להתגבר על הכאב, ולא לוותר. "אני גאה בעצמי," הוא אמר לעצמו, "כי היום, אני לא רק שחקן טניס, אלא אדם שלא מפחד להילחם."