יעל ישבה בסדנת האריגה הקטנה, מוקפת בשמיכות צבעוניות וחוטים בשלל גוונים. השמש חדרה דרך החלון, מאירה את החדר באור חם. היא לא ידעה למה נרשמה לסדנה הזאת, אבל הרגישה שהיא זקוקה למשהו שיחבר אותה לשורשים שלה.

"את רואה, יעל," אמרה מורה הסדנה, אורה, כשעברה בין המשתתפים, "אריגה היא לא רק טכניקה. זו שפה, מסורת שמחברת בין דורות."

יעל הרימה את ראשה והביטה באורה, עיניה זוהרות בסקרנות. "איך זה יכול להיות?" שאלה, "הרי כל אחד יכול לעשות פיסת בד."

אורה חייכה, "נכון, אבל כל פיסת בד מספרת סיפור. כשאת שוזרת חוטים, את גם שוזרת זכרונות, רגשות וחלומות."

באותו רגע, יעל הבינה שהאריגה היא יותר מסתם תחביב. היא חשה את החוטים בידיה, את המרקם שמתחיל להתפשט מול עיניה, ופתאום הכל התבהר.

"תראי," אמרה אורה, "כשהחוטים נוגעים זה בזה, הם יוצרים משהו חדש, אבל הם גם שומרים על הזהות שלהם."

יעל חייכה בהבנה. היא התחילה לשזור חוטים בצבעים שונים, כל אחד מהם מייצג רגע בחייה. היא חשבה על סבתה, שהייתה אורגת מוכשרת, ומה היא הייתה חושבת על הצעדים שהיא עושה עכשיו.

"בדיוק כמו שסבתא שלי אמרה, 'אל תשכחי מאיפה הגעת,'" לחשבה לעצמה.

באותו הרגע, יעל לא רק שזרה חוטים, אלא גם חיברה בין העבר להווה. כל שורה שהוסיפה הייתה עדים למסע שלה, ולמרות שאולי מדובר היה בסדנה קטנה, היא כבר הרגישה שהיא חלק ממשהו גדול יותר.