מיה, נערה בת 17, ישבה בחדרה, ממול למחשב. היא קיבלה הודעה מהאמא שלה: "אורן צריך תרומת איבר. זה מציל חיים". הלב שלה דפק בחוזקה. אורן, אחיה הקטן, היה חולה מאוד, והיא ידעה שהיא יכולה לעזור.

"מה את חושבת לעשות?" שאלה חברה שלה, נועה, כששוחחו בטלפון. מיה נאנחה. "אני לא יודעת... זה מפחיד אותי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להקריב את עצמי."

מיה החליטה ללכת לבקר את אורן בבית החולים. כשראתה אותו שוכב במיטה, חלש ולא חיוני, משהו בתוכה השתנה. "אחותי," הוא אמר בקול חלש, "אני צריך אותך."

ביום שלמחרת, מיה עשתה את הצעד הראשון. היא ביקשה לשוחח עם רופא. "אני רוצה לתרום," היא אמרה, והרגישה גאווה גדולה על ההחלטה שלה.

במהלך השבועות הבאים, מיה עברה בדיקות רבות. היא גילתה על עצמה שהיא חזקה יותר ממה שחשבה. היא הבינה שההקרבה הזו לא רק עבור אורן, אלא גם עבורה. היא למדה על אהבה משפחתית, על גבורת הנפש ועל הכוחות הפנימיים שהיא לא ידעה שיש לה.

ביום הניתוח, כשנכנסה לחדר, היא חשה פחד. אבל כשנזכרה באורן ובחיוך שלו, היא ידעה שהיא עשתה את הדבר הנכון. "אני כאן בשבילך," היא לחשה, ואחר כך איבדה את ההכרה.

לאחר הניתוח, מיה התעוררה והרגישה רגיעה. היא ידעה שההקרבה שלה שינתה את חייהם של שניהם. "תודה, אחותי," אמר אורן, כשהוא מתחיל להחלים.

מיה חייכה. היא הבינה שכוח ההקרבה שלה לא רק הציל את אורן, אלא גם חינך אותה על משמעות החיים.