במרץ 1945, בעקבות מלחמת העולם השנייה, משפחת כהן מצאה את עצמה נאלצת לברוח מוורשה המוכה. הם הגיעו לברלין, עיר שהייתה אז חורבות, אך עדיין חיפשו מקלט. במלון ישן, מלא בזכרונות מהעבר, הם מצאו מקום לישון, אך גם אתגרים רבים.

המלון, עם הקירות המעט מתקלפים שלו, היה מקום משמח עבורם. "אמא, יש כאן נוף למעלה!" קרא דניאל, הילד הקטן, כאשר עלה במדרגות אל חדרם. אמו, מרים, חייכה למרות הדאגות. "נכון, אבל זכרו, אנחנו כאן רק כדי להיות בטוחים," אמרה בקול רך.

במלון עבדו אנשים שונים, חלקם גרמנים וחלקם יהודים שהסתתרו. אחד מהם, יעקב, היה פועל צעיר ששם לב למשפחה. "אתם חדשים כאן?" שאל, בעיניים חודרות. מרים נענתה, "כן, אנחנו מחפשים מקום בטוח." יעקב חייך ואמר, "אני מבין. אני כאן כדי לעזור."

הקשרים שנוצרו עם יעקב הפכו להיות משמעותיים. הוא סיפר להם על העיר, על ההיסטוריה שלה, ועל המלחמה. "לפעמים, יש גשרים שנשברים," הוא אמר, "אבל יש גם גשרים שנבנים מחדש." מרים חשבה על דבריו, והבינה שמציאת מקלט לא הייתה רק פיזית, אלא גם רגשית.

בכל יום, יעקב הביא להם אוכל, והם חלקו רגעים של יחד. דניאל למד ממנו על החיים בעיר, והם שיחקו יחד בחצר המלון. "אתה חבר שלי," אמר דניאל, ויעקב חייך. "גם אני רואה בך חבר."

בימים שחלפו, משפחת כהן חוותה את המתח שבחיים במלחמה, אך גם את החום שבקשרים אנושיים. כמו הגשר, הם למדו שבשביל לבנות עתיד, צריך להתחבר מחדש, גם כאשר הכל סביבם מתפורר.