מיה, נערה עיוורת, עמדה בשורה הראשונה של הפסטיבל לריצה לנשים. היא הרגישה את ההתרגשות באוויר. "אני מוכנה!" אמרה למדריכה שלה, נעמה, שהייתה לצידה. נעמה חייכה ואמרה, "זכרי, מיה, זה לא רק על לנצח. זה על הדרך שלך."

כשהמוזיקה החלה, מיה לקחה נשימה עמוקה והחלה לרוץ. היא שמעה את הקולות של הנשים מסביבה, את המוזיקה והקצב של רגליה על האדמה. פתאום, היא הרגישה כאב ברגליים. "נעמה, זה קשה!" היא קראה.

נעמה ענתה בקול רך, "תשמעי את הגוף שלך, מיה. תרגישי את הקצב. תעבדי עם זה." מיה עצמה את עיניה, והחלה להקשיב למוזיקה ולתנועות שלה. היא לא חשבה על הניצחון, אלא על התחושה של הריצה.

כשהיא המשיכה, היא פתאום הרגישה חופש. "אני יכולה לעשות את זה!" היא אמרה בקול. הריצה הפכה לרגע של ניצחון אישי. המאבק שלה לא היה על המקום הראשון, אלא על הכוח להמשיך.

בסיום המסלול, מיה חייכה. "אני גאה בעצמי," היא אמרה. נעמה חיבקה אותה ואמרה, "את יותר מנצחת, מיה. את אלופה."