בערב, לפני השינה, ישב אבא של מיה על כיסא ליד המיטה שלה. אור קטן מהשולחן מאיר את החדר, וצללים רכים רוקדים על הקירות. מיה חיכתה בקוצר רוח לסיפור השבועי שלה.

"אבא, תספר לי על התקופה שהיית ילד!" היא ביקשה בעיניים גדולות. אבא חייך וחשב על הסיפור שיבחר.

"כשגרתי בקיבוץ," הוא התחיל, "היו לנו המון חוויות. יום אחד, החלטתי לבנות סירה קטנה עם החברים שלי. זה היה יום חם, ואנחנו רצינו להפליג בבריכה של הקיבוץ."

מיה הקשיבה בעיון, מדמיינת את האב הצעיר שוחה במים. "ומה קרה אז?" היא שאלה, עיניה נוצצות מסקרנות.

"עשינו הכל נכון, אבל הסירה שלנו לא הייתה מספיק חזקה," הוא המשיך. "בסוף, היא התפרקה, ואנחנו נפלנו למים עם כל הציוד. צחקנו כל כך, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת!"

מיה צחקה יחד עם אביה, ופתאום היא הבינה: הסיפורים האלה לא רק מלמדים אותה על ההיסטוריה של אביה, אלא גם מחברים ביניהם.

"אני רוצה שגם אנחנו נבנה סירה פעם," היא הציעה ברצינות. אבא חייך והסכים.

"סירה או לא, הדבר הכי חשוב זה שנעשה את זה יחד," הוא אמר, ונתן לה נשיקה על המצח.

באותו רגע, מיה הבינה שהחיים שלפני השינה הם לא רק על סיפור, אלא על הקשר המיוחד ביניהם.