ליה תמיד חלמה להיות סופרת. היא הייתה יושבת שעות רבות בחדרה, כותבת סיפורים על דמויות שונות, אך אף אחד מהם לא באמת ראה אור. יום אחד, כשחיפשה השראה, היא החליטה לעלות על הר טוסקנה. ההר הזה היה מפורסם ביופיו ובקסמו, והיו שמועות על כך שיש בו כוחות מיוחדים.

במהלך הטיפוס, הרוחות החזקות נשבו סביבה. ליה הרגישה איך כל נשימה שלה מתמלאת באנרגיה חדשה. פתאום, היא עצרה, והביטה סביב. ההרים הגבוהים, העצים הירוקים והפרחים המדהימים – הכל נראה חי ומפורט יותר מאי פעם. היא פתחה את המחברת שלה והחלה לכתוב.

"אני מרגישה כאילו כל מה שאני כותבת מתעורר לחיים," היא אמרה בקול רם, מופתעת מהמילים שיצאו תחת ידה. "מה קורה כאן?"

בעוד היא כותבת, הדמויות שהמציאה התחילו לזוז, לדבר ולהגיב. "ליה, היכן היית כל הזמן?" שאלה אחת הדמויות שלה, עיניה נוצצות באור הירח. ליה קפצה בהפתעה.

"אתם... אתם חיים!" היא קראה, עיניה מתמלאות בשמחה ובעודף רגש.

"אנחנו תוצר של הדמיון שלך," ענתה הדמות. "את יכולה לשתף אותנו עם העולם, או לשמור אותנו לעצמך. זו הבחירה שלך."

ליה הרגישה את כובד ההחלטה. האם לשתף את סיפוריה עם אחרים, או להשאיר את הקסם רק בשבילה? הפחד מהביקורת והחשש מכישלון החלו לכרסם בליבה.

"אם אני אשתף את הסיפורים שלי," היא חשבה בקול, "אולי אחרים ירגישו את מה שאני מרגישה. אולי אעורר בהם השראה."

אך הרעיון של לחשוף את עולמה הפרטי גרם לה להרגיש פגיעה יותר מאי פעם. "אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה," היא לחשה.

לבסוף, לאחר מחשבה עמוקה, היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "אני אשתף את הסיפורים שלי. אני לא יכולה לשמור את הקסם הזה לעצמי."

ליה חייכה, והדמויות סבבו אותה בריקוד שמח. הרוח נשבה סביבה, והרגישה כאילו ההרים עצמם חוגגים את הבחירה שלה. היא ידעה שהכוח שלה נובע מהלב שלה, והחליטה לשחרר את הסיפורים שלה לעולם.

עכשיו, היא לא הייתה רק סופרת. היא הייתה אמן, וכל סיפור היה עולם חדש שממתין להיוולד.