לילה שקט שכב על העיר. מיטל ישבה בסלון, עייפה אחרי יום עבודה ארוך. פתאום, הטלפון שלה צלצל. היא לא ציפתה לשיחה בשעה כזו מאוחרת. כשענתה, קולה של אביה נשמע מהצד השני. "מיטל, זה אני," הוא אמר בקול רועד.

"מתי לא דיברת איתי?" היא שאלה, שמחה אך גם מופתעת. אחרי כמה שניות של שקט, אביה המשיך, "רציתי לדבר על הדברים שלא אמרנו במשך שנים."

מיטל נאנחה. "אבא, זה לא הזמן," אמרה, אבל בליבה, היא ידעה שהשיחה הזו הכרחית. היא זכרה את הוויכוחים והמריבות שהיו ביניהם.

"אני מבין," הוא אמר בקול שקט. "אבל אני מתחרט על מה שאמרתי. אני רוצה שנחזור לדבר."

ליבה של מיטל נצבט. היא ראתה את אביה, אדם חזק, מתנצל. "גם אני מתחרטת," היא ענתה, "על כל הפעמים שלא הקשבתי."

השיחה התפתחה, והם דיברו על זיכרונות, על חוויות, על רגשות שלא נחשפו. "אני רוצה שניפגש," הוא הציע, "כדי להתחיל מחדש."

"כן," היא אמרה, דמעות בעיניה. באותו רגע, מיטל הבינה שהשיחה הזו היא התחלה חדשה עבורם, רגע של חיבור אמיתי.