מיה ישבה במטבח שלה, עייפה ומותשת אחרי יום ארוך בעבודה. החובות הציקו לה כמו עכברים בחשכה, והיא לא ידעה כיצד תצליח לסיים את החודש. הילדים שלה, טל וענת, שיחקו בסלון, צוחקים ומדברים על כל מיני דברים. היא חייכה אליהם, אבל בלבה הרגישה את הלחץ.

"מה את עושה אמא?" שאלה ענת, כשהיא נכנסת למטבח. "את נראית עצובה."

"אני בסדר, מתוקה," ענתה מיה, מנסה להסתיר את הדאגות. "אני פשוט חושבת על דברים."

ענת לא ויתרה. "את תמיד חושבת על דברים! אולי תעשי משהו חדש? כמו שציירת את התמונה ההיא?"

מיה עצרה לרגע. התמונה שציירה עם הילדים בימי שישי, שבה השתמשו בצבעים בהירים ובדמיון, הייתה רגע של אושר. היא חשבה על כל המוצרים הקטנים שהכינה בעבודת יד – תכשיטים, קישוטים, אפילו צעצועים.

"את יודעת, אולי זה רעיון טוב," אמרה מיה בקול רך. "אני יכולה לפתוח עסק קטן. אולי אנשים יאהבו את מה שאני עושה."

טל נכנס לחדר ואמר, "אבל אמא, את צריכה גם זמן לעצמך. איך תעשי את זה?"

מיה חייכה, "אני אמצא זמן. אני אעשה את זה עבורנו."

כך, לפתע, נולד הרעיון. מיה החליטה שהיא לא תוותר על החלומות שלה. היא תקים עסק בעבודת יד, ותוכל גם לגדל את הילדים שלה וגם לעמוד על רגליה.

באותו רגע, היא הרגישה שהעולם פתאום נראה בהיר יותר.