מישל עמדה בפתח הבית שלה, מביטה אל הפארק הסמוך. ליבה דפק במהירות. היא הרגישה חרדה, כמו תמיד, כשיצאה מהבית. אבל הכלב שלה, בובי, חיכה לה בהתלהבות. "יאללה, בובי," היא אמרה, "בוא נלך לטיול."

כשהם נכנסו לפארק, מישל הרגישה את השמש מחממת את פניה. היא ניסתה להתרכז בבובי, שמשך אותה קדימה. פתאום, היא ראתה קבוצת ילדים משחקת עם כדור. היא עצרה, לא בטוחה אם להמשיך או להתחבא מאחורי עץ.

"בוא, בובי!" היא קראה, והכלב רץ לעבר הילדים. מישל נלווית אליו, ובזמן שהילדים התקשו לתפוס את הכדור, בובי קפץ עליהם, מנסה לשחק. "איזה כלב חמוד!" צעק אחד הילדים. מישל חייכה, ליבה התכווץ.

אחת הילדות, בשם תמר, התקרבה אל מישל ואמרה: "האם אפשר לשחק עם הכלב שלך?" מישל הרגישה את החרדות מתחילות להתפוגג. "בטח," היא ענתה, "הוא אוהב לשחק."

בזמן שהילדים שיחקו עם בובי, מישל התחילה לשוחח עם תמר. הן דיברו על הכלבים שלהן, על בית הספר, ועל התחביבים שלהן. מישל הבינה פתאום שהכלב שלה לא רק שובר את המחסומים שלה, אלא גם פותח דלתות לחברויות חדשות.

"איזה כיף לפגוש אותך," אמרה מישל בתום השיחה. תמר חייכה, ואפילו הרגישה שהחרדות שלה מתפוגגות. "גם אני!" היא ענתה.

כשהן נפרדו, מישל הבינה שהכוח של בובי הוא לא רק במשחקים, אלא גם ביכולת שלו ליצור קשרים חדשים.