אביגיל קמה בבוקר, השמש זורחת מעבר לחלון. היא מתמתחת, שותפה לחווייתו של יום חדש, אך בליבה מרגישה את הלחץ של העבודה הממתינה לה. כמתרגמת מקצועית, היא יודעת שהשפה היא לא רק מילים, אלא גם מבטאים, דקויות ותרבויות.

בדרך למשרד, היא חושבת על הפרויקט החדש שלה: תרגום ספר ילדים מאנגלית לעברית. "הכי חשוב לשמור על המבטא של הדמויות", היא אומרת לעצמה. "אם לא, אאבד את הקסם של הסיפור".

כשהיא מגיעה למשרד, היא פוגשת את יוסי, קולגה שלה, שמתרגם לשפות שונות. "אביגיל, איך הולך הפרויקט?" הוא שואל, מתעניין. "אני מתמודדת עם מבטאים שונים", היא עונה. "זה לא פשוט, במיוחד כשמדובר בספר לילדים".

במהלך היום, אביגיל מתמקדת במשימותיה, מתרגמת משפטים ומשחקת עם המילים. היא מצליחה להחיות את הדמויות, אך לפעמים היא נתקעת. "אולי אני צריכה לשמוע איך ילדים מדברים בעברית?", היא חושבת.

בתום יום העבודה, היא מחליטה ללכת לפארק הקרוב. שם, היא שומעת ילדים משחקים וצוחקים. היא מתקרבת ומקשיבה. "תראו, זה עף!" צועק ילד. אביגיל מחייכת, מבינה שזו ההשראה להמשך התרגום.

לאחר מכן, היא פוגשת את מיה, חברה שלה, לשיחה קלה. "מיה, איך את מצליחה עם המבטא שלך?" שואלת אביגיל. "אני פשוט שמה לב לכל פרט קטן", עונה מיה, "ולפעמים אני מדברת עם אנשים שונים כדי לשפר את עצמי".

בערב, אביגיל חוזרת הביתה, עייפה אך מרוצה. היא מתיישבת ליד המחשב ומתחילה לערוך את התרגום מחדש. היא מוסיפה עוד פרטים, משנה משפטים, ומוודאת שהמבטאים מדויקים.

בסוף היום, היא מרגישה גאווה על העבודה שלה. "השפה היא עולם שלם", היא חושבת לעצמה. "אני לא רק מתרגמת, אני מחברת בין תרבויות".

אביגיל נרדמת עם חיוך על פניה, מוכנה לאתגרים של מחר.