במהלך חג החנוכה, משפחת כהן התכנסה בבית סבתא מרים. הילדים ישבו סביב השולחן, מלאים בציפייה להדליק את החנוכייה. סבתא מרים חייכה והביאה את החנוכייה הישנה שלה.

"אתם יודעים," היא אמרה, "כשהייתי ילדה, היו לי חנוכיות רבות." הילדים הביטו בה בעיניים נוצצות. "החנוכייה הראשונה שלי הייתה עשויה מקרמיקה, עם צבעים יפים."

"מה קרה לה?" שאל יוסי, הבן הבכור. סבתא מרים נאנחה קלות.

"מאוד אהבתי אותה, אבל היא נשברה. אז אמא שלי קנתה לי חנוכייה חדשה. אני זוכרת שהדליקו נרות בשירים ובצחוק."

"מה שיר אהבתם לשיר?" שאלה מיה, אחותו של יוסי.

"אהבנו לשיר 'מעוז צור'," ענתה סבתא, "זה היה מחבר אותנו יחד."

כשהדליקו את הנרות, הילדים שרו יחד עם סבתא. באותו רגע, הם הרגישו את הקשר בין הדורות. החגיגות לא היו רק על נרות, אלא גם על זכרונות אהובים.