ליה, נערה בת חמש עשרה, הגיעה לעיר חדשה. היא הייתה נרגשת, אבל גם מפוחדת. "אני לא יודעת איך לנסוע ברכבת התחתית," היא חשבה לעצמה. פחדה מההמון, מהרעש ומהמחשבה שהיא עלולה לטעות.

אחרי כמה ימים של התלבטויות, היא החליטה שהגיע הזמן להתמודד עם פחדיה. "אני לא יכולה להישאר כל הזמן בבית," אמרה לעצמה. "אני חייבת לנסות." היא לקחה נשימה עמוקה והלכה לתחנה הקרובה.

כשהרכבת הגיעה, ליה עמדה בצד, רואה את האנשים נכנסים ויוצאים. היא ניסתה לא לפחד, אבל הלב שלה דפק חזק. "אני יכולה לעשות את זה," היא אמרה בקול רם.

לאחר כמה רגעים של hesitation, היא נכנסה לרכבת. בתוך הקרון, היא פגשה קבוצת צעירים מדברים בשפות שונות. "היי! מאיפה את?" שאלה אחת מהם. ליה חייכה והשיבה, "אני מישראל."

הם התחילו לשוחח על תרבויות שונות, והפחד שלה התפוגג. ליה הרגישה שהיא חלק מהעולם הזה, והיא לא לבד. היא הבינה שהניסיון הזה הוא לא רק על הנסיעה, אלא על התמודדות עם פחדים.

כאשר הרכבת עצרה, ליה קפצה החוצה עם חיוך גדול. "עשיתי את זה!" היא צעקה. היא הבינה שהעיקר הוא לא הגעה ליעד, אלא התהליך שעברה בדרך. היא למדה על עצמה ועל אחרים, וזאת הייתה הניצחון האמיתי שלה.