כשהייתי ילד, התאהבתי במשחק מחשב חינוכי שנקרא "הכישלונות הגדולים". הוא היה משחק שבו שחקנים נתקלו במגוון אתגרים, ובכל פעם שנכשלת, היה עליך ללמוד מטעויותיך כדי להצליח בפעם הבאה.

אני זוכר את הפעם הראשונה ששיחקתי בו. התלהבתי, אבל במהרה מצאתי את עצמי נופל שוב ושוב. "למה זה כל כך קשה?" שאלתי את עצמי. ואז, אחת הדמויות במשחק אמרה לי, "כישלון הוא רק שלב בדרך להצלחה". המשפט הזה חקוק בזיכרוני.

במהלך המשחק, הבנתי שכישלון אינו סוף הדרך. כל פעם שהצלחתי להתגבר על מכשול, הרגשתי תחושת סיפוק עצומה. התחלתי לראות את הכישלונות שלי לא כמשהו שיש להימנע ממנו, אלא כחלק חשוב מהלמידה שלי.

כשהגעתי לבית הספר, התמודדתי עם כישלונות גם שם. במבחנים, במשחקים עם חברים, אפילו בגבולות של חברות. אני זוכר שכשנכשלתי במבחן מתמטיקה, אמרתי לחבר שלי, "זה בסדר, אני אלמד מזה". המשפט הזה, שהושפע מהמשחק, שינה את הגישה שלי.

היום, אני מבין שכישלונות הם לא רק חלק מהחיים, אלא הם גם מסלול לצמיחה. המשחק הזה לא רק שינה את הדרך שבה אני רואה את הכישלונות שלי, אלא גם עזר לי להבין שהחיים מלאים באתגרים, ולפעמים, בדיוק כמו במשחק, עלינו ללמוד מהם כדי לצמוח.