במהלך חורף קר אחד, ישב הנכד יואב עם סבו, דוד, בסלון הבית. דוד סיפר לו על השנים הקשות שעברו עליו ועל סבתו, מרים, בתקופת השואה. "היינו צעירים, אבל חששנו כל יום לחיינו," אמר דוד בקול נמוך. "נאלצנו להתחבא במקומות שונים, לעיתים במשך ימים שלמים."

יואב הקשיב בעיון, הקול של סבו נישא אותו לעולם אחר. הוא לא יכול היה לדמיין את הסבל והפחד. "איך הצלחתם לשרוד?" שאל יואב, סקרנותו גוברת. "היא הייתה כוחי," השיב דוד בחיוך. "מרים תמיד ידעה למצוא פתרונות, גם כשנדמה היה שאין תקווה."

לאחר שעות של שיחות, יואב הרגיש חיבור חזק יותר למשפחתו. הוא הבין שההיסטוריה שלהם לא רק שייכת לעבר, אלא משפיעה על מי שהוא היום. "אני מרגיש שזה חלק ממני," אמר יואב, "הזיכרונות שלכם הם גם הזיכרונות שלי."

דוד נאנח בכבדות. "חשוב לזכור את העבר, יואב. אנחנו חיים כדי לספר את הסיפור הזה, כדי שהעולם לא ישכח." יואב הבטיח לספר את הסיפור לדורות הבאים, לדעת שהמורשת שלו חיה בתוכו.

הזיכרון של סבו וסבתו היה יותר מאשר סיפור משפחתי; הוא היה תזכורת למהות החיים, לכוח ולתקווה, על אף כל הקשיים.