נועה ישבה בחדרה, מוקפת בספרים ובמחברות. היא הייתה סטודנטית לספרות, ובזמנה הפנוי ניהלה בלוג על כתיבה וספרות. אולם, באותו יום, משהו השתנה. היא קיבלה הודעה פרטית ברשת החברתית מאדם בשם תומר, שכתב: "אני מרגיש לבד, נועה. המילים שלך תמיד עזרו לי. אני לא בטוח מה לעשות."

עיניה של נועה התרחבו. היא קראה את ההודעה שוב ושוב, והבינה שיש לה כוח שלא הכירה. הכוח לשנות את מצב רוחם של אחרים במילים. היא חיפשה את ההודעה של תומר שוב, ומחשבותיה התרוצצו. האם באמת יש לה את היכולת להרים מישהו מהמצב שבו הוא נמצא?

"אם אני אכתוב לו משהו מעודד," חשבה, "אולי זה יעזור לו." היא פנתה למחשב שלה והחלה לכתוב: "תומר, אני מבינה את מה שאתה מרגיש. אתה לא לבד. יש אנשים שאכפת להם ממך. תאמין בעצמך, אתה חזק יותר ממה שאתה חושב."

כשהיא שלחה את ההודעה, רעדה בלבה. האם הבחירה שלה הייתה נכונה? מה אם תומר לא יגיב? מה אם המילים שלה לא ישנו כלום?

כעבור דקות ספורות, תומר השיב: "תודה, נועה. המילים שלך באמת עושות לי טוב. אני אנסה להרגיש יותר טוב." נועה חשה אושר עז. היא הבינה שהכוח שלה לא היה רק ברשותה, אלא גם באחריותה.

אבל אז, היא נתקלה במחשבה מטרידה. "אם אני יכולה לשנות מצב רוח של מישהו, מה אם אני אשתמש בזה לרעה?" היא שאלה את עצמה. נועה ידעה שהיא יכולה לכתוב גם דברים פוגעים. יכולת זו הייתה מסוכנת.

לילה לאחר מכן, כשישבה שוב על המחשב, היא קיבלה הודעה נוספת. הפעם מאדם אחר. "אני לא יודע איך להמשיך. אני מרגיש שאני לא שווה."

נועה עצרה לרגע. היא הבינה שהכוח שלה היה יכול להיות כלי להשראה או נשק להרס. ברגע של בהירות, היא החליטה: "אני אשתמש בכוח שלי רק לטוב."

כשהיא כתבה תגובה מעודדת לאדם הזה, היא ידעה שהבחירה שלה הייתה נכונה. היא גילתה שהכוח של המילים יכול להיות אור בחשיכה, והיא בחרה להיות האור הזה.