יום אחד, כששמרה על הבית בזמן שההורים שלה יצאו, מצאה מיה מפתח ישן מתחת לשטיח בסלון. המפתח היה חלוד ומיוחד, והיא לא זכרה שראתה אותו קודם. מיה הרגישה שזה לא סתם מפתח, אלא משהו חשוב.

"מה זה המפתח הזה?" היא שאלה את עצמה בקול רם.

היא חיפשה בכל הבית אם יש דלת שתואמת למפתח. אחרי כמה דקות של חיפושים, היא גילתה דלת קטנה מאחורי ארון הספרים. הלב שלה דפק מהר. מיה הכניסה את המפתח למנעול, והדלת נפתחה בקול חריקה.

מאחורי הדלת הייתה חדר קטן, מלא בזכרונות. על הקירות היו תמונות משפחתיות ישנות, ולידן ספרים ישנים. מיה הרגישה כאילו היא נכנסה לעולם אחר, מלא בסיפורים של סבתא שלה.

"וואו, זה מדהים!" היא אמרה בהתלהבות.

היא ישבה על הרצפה, פתחה ספר ישן והחלה לקרוא. כל מילה שגרמה לה להרגיש קרובה יותר למשפחה שלה. מיה הבינה שהזכרונות הם אוצר, ושחלק מהם נמצא ממש מתחת לאף שלה.