נויה ישבה על השטיח בסלון עם סבתא שלה. על השולחן מולה היה משחק קופסה צבעוני. "סבתא, בואי נשחק!" היא קראה בהתלהבות. סבתא חייכה והניחה את עיתון הבוקר שלה בצד.

"הרבה זמן לא שיחקנו יחד," אמרה סבתא. "אני כמעט שוכחת איך לשחק!"

נויה ציחקקה. "לא דואגת, סבתא. אני אלמד אותך!" הן פתחו את המשחק והחלו לשים את הדמויות על הלוח. כל תור היה מלווה בצחוק ובסיפורים.

"כשהייתי ילדה, שיחקתי במשחק הזה עם אמא שלך," סיפרה סבתא. "זה היה כל כך כיף." נויה הקשיבה בעיניה הגדולות, מרגישה את החום של הזכרונות.

לאחר כמה סיבובים, נויה זכתה במשחק. "ניצחתי!" היא קראה, קופצת על רגליה. סבתא חייכה ואמרה, "אבל הכיף האמיתי הוא לשחק יחד."

נויה הבינה שכשהן משחקות, הן לא רק מבלות זמן — הן יוצרות זכרונות. "סבתא, אני אוהבת לשחק איתך," היא אמרה בחום.

"גם אני, נויה. זה הזמן שלנו," ענתה סבתא, ומלאה בלב שלה אהבה.