מיקה הייתה ילדה בת 10, שגילתה את אהבתה לריצה כאשר החלה להתאמן עם אביה. הם היו יוצאים לשדות הפתוחים, רצים יחד ושורפים את הזמן בשיחות על החיים. מיקה אהבה את הרגעים הללו, וכשהיא רצה, היא הרגישה חופשיה.

אבל יום אחד, אביה חלה. מיקה הייתה מאוד מודאגת. היא לא הבינה מדוע אביה לא יכול לרוץ איתה יותר. לאחר מספר שבועות, כאשר היא שמעה על המרוץ השנתי של העיר, עלה במוחה רעיון. "אני אתמודד במרוץ הזה כדי להוקיר את אבא," היא אמרה לעצמה.

ביום המרוץ, מיקה התרגשה מאוד. כשעמדה בקו הסיום, היא הרגישה כאילו הלב שלה דופק מהר יותר מהרגיל. "אני יכולה לעשות את זה," היא חזרה על עצמה. אך במהלך הריצה, היא חשה כאב ברגליים שלה. "לא, אני לא יכולה לוותר," היא לחשבה לעצמה.

כשהיא נזכרה בזכרונות הטובים שלה עם אביה, היא מצאה את הכוח להמשיך. "אבא, אני כאן בשבילך," היא צעקה. היא רצה, רצה, עד שהיא חצתה את קו הסיום. לא הייתה לה מדליה, אבל משפחתה חיכתה לה עם חיוכים וחיבוקים.

"אנחנו גאים בך, מיקה!" אמרה אמה. מיקה הבינה שמה שחשוב זה לא הניצחון, אלא התמיכה והאהבה של משפחתה.