בעת טיול באיטליה, קבוצת תיירים מישראל נתקלה בחידה עתיקה שהובילה לאוצר נסתר. החידה הייתה כתובה על פיסת parchment ישנה, והמסר שלה היה מעורפל אך מרגש. "בשעות הבוקר המוקדמות, שם שבו השמש זורחת, האוצר מחכה למי שידע לחפש," קראה מיה, אחת מהתיירות, בקול רם.

כולם התרגשו מהחידה והחלו לדון בה. "יכול להיות שהאוצר נמצא באיזה מקום היסטורי?" שאלה דניאל, הגבר הגבוה עם משקפי השמש. "או אולי זה קשור לאחד מהכיכרות בעיר?" הוסיף יוסי, חובב ההיסטוריה.

למחרת בבוקר, מיה התעוררה וגלתה שהחידה נעלמה. היא חיפשה בכל מקום בחדר, אך אין זכר לפיסת הנייר המסתורית. "מה קרה לחידה?" שאלה בפניקה. "האם מישהו לקח אותה?"

הקבוצה כונסה בחדר האוכל כדי לדון במצב. "אני בטוח שאף אחד מאיתנו לא היה לוקח את החידה," אמרה שירה, אחת מחברות הקבוצה. "זה לא הגיוני."

"נכון, אבל אנחנו צריכים להבין מי היה האחרון שראה אותה," הציע יוסי. הם החלו לחקור את המצב.

במהלך השיחות, התברר כי יוסי ראה את מיה מחזיקה בחידה לפני שהלכו לישון. "אבל היא לא נעלמה עד שכולם הלכו לישון," אמר דניאל. "יכול להיות שמישהו פשוט לקח אותה כדי לשמור עליה."

אחרי שיחה נוספת, מיה נזכרה שהיא ראתה את פטריק, התייר הבריטי, מתקרב לחדר שלה בזמן שהכינה קפה בבוקר. "אני לא מאמינה שהוא היה יכול לעשות דבר כזה," היא אמרה.

הקבוצה החליטה לבדוק את העניין. הם פנו לפטריק, ששיחק קלפים עם חברים אחרים. "אולי זה נשמע מוזר," אמרה מיה, "אבל האם במקרה ראית את החידה שלי?"

פטריק חייך והרים את ידיו. "לא, אני לא לקחתי את החידה. אבל אני חושב שאולי היא נעלמה בטעות."

בינתיים, שירה גילתה פיסת parchment נוספת מתחת לשולחן. "הנה, זה נראה כמו החידה!" היא קראה בהתלהבות.

הקבוצה הבינה שהתעלומה נפתרה. הם חזרו לחידה המקורית, שמצאה את דרכם חזרה אליהם. "בואו נמשיך לחפש את האוצר!" אמר יוסי, והקבוצה יצאה לדרך, מחוזקת בחברותם ובתשוקה להרפתקה.