יום ראשון, 5 באוגוסט

היום התחלתי את המסע שלי להר החרמון. אני יושבת כאן על הסלעים, רושמת ביומני, והלב שלי פועם בחוזקה. פחד גבהים תמיד היה חלק ממני. כאשר אני מביטה למטה, אני יכולה לראות את התהום העמוקה שמתחתיי. “למה אני עושה את זה?” אני שואלת את עצמי בקול רם.

התחלתי לטפס מוקדם בבוקר, כשהשמש רק החלה לזרוח. כל צעד מרגיש כמו מאבק. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעמדתי על גבעה גבוהה, והרגשתי את הרוח נושבת לי בפנים. זה היה בברצלונה, שם הסתכלתי על העיר מלמעלה. “את יכולה לעשות את זה,” אני ממלמלת לעצמי.

יום שני, 6 באוגוסט

היום אני מתקדמת יותר. אני פוגשת מטפסים אחרים בדרך. אחד מהם, בחור בשם יואב, אומר לי: "כל צעד שאת עושה הוא ניצחון קטן." אני מחייכת, אבל בפנים אני עדיין מרגישה את הפחד.

בזמן שהעליתי את גובהי, הזכרונות מהעבר החלו לעלות. אני חושבת על הסיפור של אמא שלי, שהייתה עקרת בית והייתה מפחדת לצאת מהבית. היא תמיד אמרה לי: "העולם הוא מקום מפחיד." אני מרגישה שאני נושאת את המשקל שלה על הגב שלי, כמו תרמיל כבד.

יום שלישי, 7 באוגוסט

היום אני כמעט בפסגה. אני יכולה לראות את העננים מתחתיי, כמו ים לבן אינסופי. פתאום אני מפסיקה. אני נושמת עמוק, והפחד מתחיל להתמוסס. אני מבינה שמה שעוצר אותי הוא לא רק פחד גבהים, אלא פחד מלהתמודד עם מה שיש בתוכי.

"את חזקה יותר ממה שאת חושבת," אני אומרת לעצמי בקול רם. אני נזכרת בדברי יואב ומבינה שאני לא לבד.

יום רביעי, 8 באוגוסט

הגעתי לפסגה! אני עומדת כאן, מביטה סביבי, והעולם נראה כל כך קטן. כל הקשיים, כל הפחדים, מתמוססים לרגע. אני מחייכת, והלב שלי מתמלא בגאווה.

הפחד שלי לא נעלם, אבל אני לא נותנת לו להכתיב את חיי. אני לומדת לקבל את עצמי, עם כל הפחדים והאתגרים. אני יכולה להיות אני, גם אם זה מפחיד.

אני מסכמת את המסע שלי ביומן, ומבינה שההר שמעל העננים לא רק שינה אותי, אלא גם חיבר אותי לעבר שלי. עכשיו, אני מוכנה לפנים את העתיד.