נורית הייתה רופאה צעירה, מלאת תשוקה למקצוע. היא עשתה את דרכה בבית החולים הקטן בעיירה, שבו עבדה. יום אחד, חולה קשה, ישראל, הגיע למרפאה שלה עם מחלה נדירה. הרופאים האחרים לא הצליחו למצוא פתרון, והייאוש היה ניכר בעיניו.

"אני לא יודע מה לעשות," אמר ישראל בקול רועד. "אני מרגיש שהזמן אוזל."

נורית הרגישה את הלחץ גובר עליה. היא ניסתה להתרכז, אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. כאשר הניחה את ידה על מצחו של ישראל, היא הרגישה חום עז שזרם דרכה. היא לא הבינה מה קורה, אבל לפתע, כאבים שהטרידו את ישראל החלו להתפוגג.

"מה עשית לי?" שאל ישראל, עיניו מתמלאות בתדהמה. "הכאב... הוא נעלם!"

נורית הייתה המומה. היא הבינה שיש לה יכולת לרפא מחלות בעזרת מגע. אך יחד עם ההבנה הזו, החלה המחשבה להטריד אותה: האם זה מוסרי להשתמש בכוח הזה? האם היא באמת יכולה לקחת את האחריות על חיי אנשים?

באותו לילה, היא לא ישנה. המחשבות התרוצצו במוחה, והיא שאלה את עצמה אם היא יכולה להאמין בכוח הזה. מה יקרה אם תיכשל? מה אם הכוח שלה יגרום לנזק במקום להועיל?

למחרת, ישראל חזר למרפאה. "נורית," הוא אמר בקול נרגש, "אני מרגיש טוב יותר, ממש טוב יותר. את חייבת להשתמש בכוח שלך!"

נורית ידעה שהמבחן שלה הגיע. היא עמדה מול הדילמה הגדולה: להישאר בתחום הרפואה המסורתית או לקחת סיכון ולהשתמש בכוח שלה.

"ישראל," היא אמרה לבסוף, "אני לא יודעת אם זה נכון. אני לא יכולה להבטיח לך דבר."

"את לא מבינה," הוא השיב, "זה יכול להציל חיים!"

באותו רגע, נורית קיבלה את ההחלטה. היא תשתמש בכוח שלה, אך בזהירות. היא תשלב את הידע הרפואי שלה עם היכולת החדשה שלה.

"אני אנסה," היא אמרה לבסוף, "אבל אני אעשה את זה בדרכי."

וזה היה הרגע שבו נורית הפכה לא רק לרופאה, אלא גם למרפאה הסודית של העיירה, מי שהבינה את כובד האחריות שבידיה.