ליאון עמד במטבחו, מבעד לחלון הגדול, יכול היה לראות את הגינה ששתל בעצמו. השמש זרחה, ועלה ריח של עשבי תיבול. "היום אני מכין פסטה," אמר לעצמו, וזכר את סבתו, שהייתה מבשלת פסטה כל יום ראשון.

הוא לקח את האורגנו והבזיליקום מהגינה, טחן אותם בידו והוסיף לשום קצוץ. "זה הרוטב שצריך להיות," הוא חייך והוסיף עגבניות בשלות. השילוב של הטעמים עורר בו זיכרונות מתוקים.

כשהפסטה התבשלתה, ליאון הרגיש את הלב שלו מתמלא במשהו מעבר לאוכל. "אמא תמיד אמרה שהאוכל הוא לא רק טעם, אלא גם זיכרון," הוא לחש, כאשר ערבב את הרוטב עם הפסטה.

לאחר שגמר לבשל, הוא הניח את המנה בצלחת. הוא טעם מהפסטה, והטעמים החזירו אותו לילדותו. "החיים הם כמו פסטה," הוא חשב, "לפעמים צריך להוסיף קצת תיבול כדי שהכל יתמזג."

ליאון ידע שהפסטה שלו לא הייתה מושלמת, אבל היא הייתה מלאה באהבה ובמסורת. "סבתא, אני מקווה שאת גאה בי," הוא אמר בקול רם, כאילו היא יושבת ליד השולחן.

הוא התיישב לאכול, והכלים יצרו צלילים של שמחה. כל ביס היה כמו חיבוק חם, ושמחה פרצה בליבו. ליאון הבין שהאוכל הוא לא רק משהו שאוכלים, אלא גם משהו שצריך לחוות, להרגיש ולזכור.