במרכז תל אביב, חיה משפחה מיוחדת במינה - משפחת אבו-רביה. אבא, מוחמד, הוא ערבי, ואמא, מרים, היא יהודייה. הם גדלו בשני עולמות שונים, אך בחרו לחיות יחד, לחגוג את המסורות של שני העמים וללמד את ילדיהם על ההיסטוריה המשותפת שלהם.

כשהגיע חג הפסח, מרים הכינה מצות עם הילדים. היא הסבירה להם על סיפור יציאת מצרים, וכיצד החג מסמל חירות. מוחמד, מצידו, השיב עם סיפורים על חג הקורבן, שבו נזכרים בערכים של נתינה ואחריות. "למוסלמים יש הרבה מסורות," אמר מוחמד, "אך בסופו של דבר כולנו רוצים חירות ושוויון."

בעבר, משפחות כמו שלהם נתקלו בקשיים רבים. ההיסטוריה זוכרת את הסכסוכים בין העמים, אך משפחת אבו-רביה היא דוגמה חיה לכך שדו-קיום אפשרי. הם חוגגים יחד את ימי ההולדת של ילדיהם, ומזמינים חברים מכל התרבויות.

כשהילדים גדלים, הם מבינים את החשיבות של המסורות השונות. "אמא, למה לא כולם חוגגים את החגים שלנו?" שאלה אנה, הבת הצעירה. מרים ענתה, "כל אחד חוגג בדרכו, אבל כשאנחנו מכבדים אחד את השני, אנחנו יכולים ללמוד ולהתפתח."

היום, משפחת אבו-רביה היא סמל לאפשרות של חיים משותפים. הם מראים לכולם שההיסטוריה לא חייבת לחזור על עצמה, ושדו-קיום הוא לא רק חלום, אלא מציאות שנבנית יום-יום.