רועי, בן 15, ישב בחדרו ובדק מסמכים ישנים שהיו בארון של סבו. הוא מצא תעודות מהשנים שעברו, תמונות וסיפורים על סבו, שהיגר מפולין לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה. רועי הרגיש סקרנות ומעט עצב.

“מעניין מה סבא עבר,” חשב רועי. הוא קרא על הקשיים שהיו לו בארץ חדשה, על משפחתו ועל החלומות שלו. רועי רוצה לשתף את הסיפור הזה עם חבריו בבית הספר, אבל פחד מהתגובה שלהם. “מה אם הם לא יעניין אותם?” שאל את עצמו.

ביום של ההצגה, רועי עמד מול הכיתה, לבו דופק. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, “היום אני רוצה לספר לכם על סבי.” כשהחל לדבר, הוא ראה את העניים של חבריו מתמלאות בסקרנות.

“סבא שלי היה אדם חזק,” המשיך. “הוא עזב את פולין כדי למצוא חיים חדשים.” ברגעים הללו, רועי הבין שהסיפור שלו חשוב. הוא לא רק מספר על סבו, אלא גם על עצמו ועל זהותו.

בסוף ההצגה, כל הכיתה מחא כפיים. רועי חייך, וידע שההחלטה לשתף את הסיפור שינתה אותו. הוא הרגיש גאה יותר במורשת שלו ובמשפחתו.