ביום חורפי אחד, ענת, אישה מבוגרת בת שבעים, עלתה על האוטובוס הקו 34 בדרך לבית הנכדים שלה. היא חייכה לנהג ואמרה, "שלום, אני רוצה להגיע לפארק."

אולם, כשהאוטובוס הגיע לתחנה הבאה, ענת לא ירדה. ברקע, בנה, יוסי, המתין בהתרגשות. "אמא שלי צריכה להגיע," הוא לחש לעצמו, אך כשעברו חמש דקות ולא ראה אותה, הוא החל לדאוג.

יוסי היה חובב תעלומות. הוא לא יכול היה לשבת בשקט. "אני חייב למצוא את אמא," הוא קבע והחל לחקור את העניין.

תחנת האוטובוס הייתה מלאה במבקרים. "רק ענת ירדה מהאוטובוס?" שאל יוסי את אחד הנוסעים. "לא ראיתי אותה! אבל אולי תוכל לשאול את הנהג," ענה הנוסע בחוסר סבלנות.

יוסי ניגש לנהג, שעמד ליד האוטובוס, "סליחה, ראית את אמא שלי? היא עלתה כאן."

"כן, אני זוכר אותה," אמר הנהג. "אבל היא ירדה בתחנה הקודמת."

יוסי הרגיש שמשהו לא מסתדר. אם אמא שלו ירדה, מדוע היא לא התקשרה? הוא החליט לחפש את התחנה הקודמת.

בדרך לשם, יוסי חשב על סוד ישן. "אמא תמיד אמרה לי לא לשכוח את העבר שלנו. אולי זה הזמן לחפש בו," הוא חשב.

בתחנה הקודמת, פגש יוסי אישה עם תיק גדול. "את מכירה את ענת?" שאל. "היא עלתה על האוטובוס לפני כמה דקות."

"אה, ענת! היא עזרה לי עם התיק שלי," ענתה האישה. "היא דיברה על הנכדים שלה, והציעה לי לשתות קפה."

יוסי הרגיש הקלה. "אז היא כאן בעיר?"

האישה חייכה. "כן, היא נכנסה לבית הקפה ליד. אני בטוחה שהיא מחכה לך."

יוסי רץ לבית הקפה. שם, הוא מצא את אמא שלו, יושבת עם קפה ועוגה. "אמא!" הוא קרא. "את לא יודעת כמה דאגתי!"

"אני מצטערת, יוסי," ענת חייכה. "פשוט לא יכולתי לעמוד בפיתוי של עוגת שוקולד."

יוסי צחק. "פעם הבאה תודיעי לי."

הם ישבו יחד, שתו קפה ודיברו על זיכרונות מהעבר. יוסי הבין שהחיפוש שלו לא היה רק על אמא, אלא גם על מה שהקשר ביניהם מייצג.

בסופו של דבר, הוא לא רק מצא את אמו, אלא גם חיזק את הקשרים ביניהם.