ביום האחרון שלי בקבוצת הכדורסל של בית הספר, הייתי מאוד עצוב. אני זוכר את הרגעים שצחקנו יחד, את האימונים הקשים ואת הניצחונות שלנו. חברי הקבוצה שלי היו כמו משפחה, ולפתע זה נגמר.

כשעמדנו על המגרש, המורה אמר: "זה המשחק האחרון שלכם יחד. תנו הכל!" התרגשתי. המשחק היה על רגש, לא רק על כדורסל. חבר שלי, יונתן, אמר לי: "גם אם נפרד, אנחנו תמיד נזכור את הרגעים האלו."

במהלך המשחק, כל כדרור וכל סל היה כמו זיכרון. אני הבנתי שספורט זה לא רק משחק, אלא גם קשרים אמיתיים וחברויות. אני לא אשכח את הקבוצה שלי ואת כל מה שעברנו יחד.

כשסיימנו את המשחק, כולם התח拥ו אחד את השני. זה היה רגע עצוב, אבל גם מרגש. אני יודע שהחברויות שלנו ימשיכו גם מחוץ למגרש.