במשרד רואי חשבון קטן בתל אביב, עבד יואב, רו"ח במקצועו וגם רקדן חובב. כל יום, כשהשמש זרחה, הוא היה מגיע לעבודה עם חיוך רחב, אך בליבו התמודדות מתמדת: האם להמשיך בקריירה המייגעת של רו"ח או להקדיש את זמנו לריקוד?

בוקר אחד, בזמן ששתה קפה עם שאר העובדים, התעורר דיון סוער על יום גיבוש שמתקרב. "מה דעתכם על סדנת ריקוד?" הציע יואב בחיוך, כשהוא יודע שלחלקם אין מושג מה זה ריקוד. "אני לא רוקד אפילו כשאני שיכור," צחקה מיה, אחת מעובדות המשרד.

יואב חשב על מה שאמרה. "אבל ריקוד יכול לשפר את האווירה כאן! זה מחבר אנשים," הוא ענה, מנסה להלהיב את הקולגות. "נכון, אבל איך זה יעזור לנו בסוף השנה?" התעקש אורי, מנהל המשרד.

יואב לא התייאש. הוא לקח את המושכות לידיו, ארגן סדנה, והפך את המשרד למקום מלא אנרגיה. "אתם לא מבינים, זה יכול להיות כיף!" הוא קרא לעובדים, כשהם התחילו למרוד ולצחוק.

ביום הסדנה, המשרד התמלא במוזיקה. יואב עמד מול הקולגות, והראה להם צעדים פשוטים. "רק תעקבו אחרי!" הוא צעק, בעוד כולם מנסים לחקות אותו. צחוק מתגלגל פרץ כשאורי, המנהל הקשוח, נתקע בכסא שלו ונפל על הרצפה.

בסוף היום, כל העובדים עמדו עם חיוכים על הפנים. "לא ידעתי שיכולים להיות רגעים כאלה בעבודה," אמרה מיה, מחויכת. יואב הרגיש שהריקוד לא רק חיבר את העובדים, אלא גם החזיר לו את התשוקה.

באותו ערב, הוא ישב מול המחשב, כתב ביומן שלו: "החלטתי להמשיך בריקוד. הוא לא רק תשוקה, אלא גם הדרך שלי לשפר את חיי בעבודה."